שמי תומר וינברג.
עד גיל 26 היו לי חיים די רגילים - שירות צבאי, לימודים, זוגיות, חברים, תוכניות וחלומות.
ביולי 2006 הכול השתנה ברגע אחד.

במהלך שירות מילואים בגבול לבנון, חיזבאללה פתח במתקפה על הסיור שלנו. אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, שהיו איתי בהאמר, נחטפו ללבנון. ואסים נזאל, אייל בנין ושני תורג'מן ז"ל, שהיו בהאמר השני, נהרגו. אני נפצעתי משלושה קליעים, רסיסים והדף והגעתי לבית החולים במצב אנוש.
הרופאים הצליחו להציל את חיי, אבל הנפש נשארה בשדה הקרב.

במשך שנים התמודדתי עם פוסט־טראומה. כלפי חוץ המשכתי בחיים, אבל בפנים ההתמודדות הלכה ותפסה יותר ויותר מקום. מה שהתחיל כ"אש קטנה" הפך בהדרגה למשהו ששיבש לחלוטין את היכולת שלי לתפקד ולחיות את החיים שרציתי.

כמעט 14 שנים אחרי הפציעה פגשתי את עולם ייצור היין.
לא חיפשתי טיפול ולא ציפיתי למצוא שם פתרון למצב שלי. אבל העבודה בכרם וביקב, המגע עם האדמה ותהליך יצירת היין התחילו לחולל בי שינוי.

כשהבנתי שמשהו בתהליך הזה עבד עבורי במקום שבו דברים אחרים לא הצליחו, ניסיתי להבין למה.

מתוך המסע האישי הזה פיתחתי את שיטת הווינותרפיה - תהליך שיקומי יינני־רגשי מובנה, המשתמש בעבודה בכרם וביצירת יין ככלים לתהליך אישי עמוק.

בשנת 2022 הקמתי את עמותת TERRA UMA מתוך רצון פשוט: להעביר את זה הלאה.

כיום אני מוביל את העמותה ואת פיתוח שיטת הווינותרפיה, שבאמצעותה עוברים מדי שנה עשרות לוחמים ולוחמות המתמודדים עם פוסט־טראומה מסע בכרם וביקב. השיטה נמצאת גם בתהליך מחקר אקדמי באוניברסיטת חיפה.

מתוך הדרך הזאת נולדה גם ההרצאה שלי, "שעה של תקווה".
בהרצאה אני חוזר אל אותו בוקר ביולי 2006, אל השנים שאחריו ואל המסע הלא צפוי שהתחיל כמעט 14 שנים מאוחר יותר ביקב - ומשתף במה שלמדתי בדרך על משבר, שינוי והיכולת שלנו להמשיך קדימה גם כשהחיים מקבלים תפנית שלא בחרנו בה.