יש לנו נטייה לאהוב רגעים גדולים הרגע שבו הכול מתחבר. הרגע שבו מתקבלת החלטה. הרגע שבו אדם מבין משהו שמשנה את חייו. גם כשאנחנו מספרים סיפורים על אנשים שעברו משבר, אנחנו מחפשים את הרגע הזה. את נקודת המפנה. את המשפט שנאמר. את ההחלטה שהתקבלה. את הבוקר שבו האדם קם והחליט שהוא יוצא מזה. אני מכיר את הצורך הזה היטב. גם בסיפור שלי יש רגע שקל מאוד לסמן כרגע שבו הכול השתנה. אחרי שנים של התמודדות עם פוסט־טראומה, מצאתי את עצמי ביקב, מייצר יין בפעם הראשונה בחיי. הסתכלתי על החבית שלי והבנתי

בשנים האחרונות המושג צמיחה פוסט טראומטית הפך לחלק בלתי נפרד מהשיח סביב התמודדות עם טראומה. יותר ויותר אנשים שחוו אירועים טראומטיים מצליחים לבנות חיים חדשים, בעלי משמעות, דווקא לאחר המשבר העמוק. זו אינה אמירה שמבטלת את הכאב ואינה מבטיחה סוף טוב לכל אדם. פוסט טראומה היא התמודדות מורכבת, לעיתים ארוכת שנים, ויש שיאמרו שהיא נשארת "לכל החיים". אבל לצד הקושי, מחקרים וניסיון החיים של אנשים רבים מצביעים על כך שאצל חלקם מתפתחת לאורך הזמן צמיחה פוסט טראומטית - שינוי עמוק בדרך שבה הם תופ

כדור בייסבול שעף מחוץ למגרש כנראה לא מרגיש את המכה שרק לפני רגע קיבל. הוא מלא באדרנלין, מרגיש נפלא, כולם מריעים לו על ההישג והוא חוזר מייד למשחק. בחיים זה קצת אחרת. לפעמים אדם מקבל מכה שמעיפה אותו מחוץ למגרש ואף אחד לא שם לב. מבחוץ הוא נראה שלם לגמרי, אבל בפנים הוא מפורק, כבר לא מזהה את עצמו. לפעמים הוא עף כל כך רחוק שהוא כבר לא זוכר לאן בכלל צריך לחזור. אני עפתי מהמגרש בגיל 26. מלחמה. פציעה פיזית. פציעה נפשית. כשהסערה סוף סוף נרגעה אחרי יותר מעשור, הסתכלתי על המגרש בקנאה. רצ

את הסיפור הזה לא סיפרתי מעולם. סיפור שלקח לי שנים להבין את חוכמתו, סיפור שנתן לי כוח בימים הכי קשים. כשחברת טבע הזמינה לעובדיה את יינות TERRA UMA ואותי לשאת דברים בהדלקת נרות חגיגית - פתאום הרגשתי צורך לשתף אותו. קצת לפני שסבא שלי ז״ל, עזב את העולם הוא נתן לי חנוכייה. ובאותה ההזדמנות הוא ביקש שאדליק בה נרות בכל חג חנוכה. כששאלתי אותו למה זה חשוב לו, הוא ענה: “המלאך ששמר עליי, שומר גם עליך". הוא ביקש שאזכיר את הנס. הסכמתי כמובן, אבל לא הבנתי. לא הבנתי איך אדם שכל משפחתו הושמדה

רגע לפני ה-07 לאוקטובר 2023 סגרתי שנתיים ב"חיים החדשים" שלי. החרדה נרגעה, תפיסת העולם השתנתה, הביטחון חזר ותחושת המסוגלות הגיעה לשיאים שלא הכרתי גם לפני הפציעה. בחודשיים שהגיעו אחרי היום הנורא באוקטובר הרגשתי ששוב הכול מתערער. החרדות חזרו, המציאות חזרה לסגור עליי, ושוב התחלתי לאבד את הביטחון והכוחות שצברתי. המבט לתהום היה משתק. הייתי שם מעל עשור. הקול הפנימי, ההישרדותי, שביקש לשמור עליי בעבר, חזר ובגדול. שוב הוא החל לצמצם אותי. שוב הלחיץ. שוב הכול שחור. מושך אותי למטה בכל הכו

היום כבר אין צורך להסביר עד כמה נשים חשובות במערך הלוחמה של כוחות הביטחון. מה שככל הנראה נתפס כיום כמובן מאליו, הצריך מאבק ממושך, אותו הובילו נשים אמיצות ופורצות דרך, לשינוי תפיסות תרבותיות עתיקות יומין. תפיסות שסברו, בין היתר, שנשים אינן מספיק חזקות פיזית ומנטלית להתמודדות שכזו. אבל מה קורה כשנשים נפצעות היום בנפשן בעקבות אירוע לחימה? בשנים האחרונות זכיתי לפגוש לא מעט נשים כאלה. מהשיחות איתן הבנתי שחלקן התמודדו עם קשיים נוספים מעבר לתגובת הטראומה עצמה. חלקן הרגישו שהן מייצגו