כדור בייסבול שעף מחוץ למגרש כנראה לא מרגיש את המכה שרק לפני רגע קיבל. הוא מלא באדרנלין, מרגיש נפלא, כולם מריעים לו על ההישג והוא חוזר מייד למשחק. בחיים זה קצת אחרת. לפעמים אדם מקבל מכה שמעיפה אותו מחוץ למגרש ואף אחד לא שם לב. מבחוץ הוא נראה שלם לגמרי, אבל בפנים הוא מפורק, כבר לא מזהה את עצמו. לפעמים הוא עף כל כך רחוק שהוא כבר לא זוכר לאן בכלל צריך לחזור. אני עפתי מהמגרש בגיל 26. מלחמה. פציעה פיזית. פציעה נפשית. כשהסערה סוף סוף נרגעה אחרי יותר מעשור, הסתכלתי על המגרש בקנאה. רצ

רגע לפני ה-07 לאוקטובר 2023 סגרתי שנתיים ב"חיים החדשים" שלי. החרדה נרגעה, תפיסת העולם השתנתה, הביטחון חזר ותחושת המסוגלות הגיעה לשיאים שלא הכרתי גם לפני הפציעה. בחודשיים שהגיעו אחרי היום הנורא באוקטובר הרגשתי ששוב הכול מתערער. החרדות חזרו, המציאות חזרה לסגור עליי, ושוב התחלתי לאבד את הביטחון והכוחות שצברתי. המבט לתהום היה משתק. הייתי שם מעל עשור. הקול הפנימי, ההישרדותי, שביקש לשמור עליי בעבר, חזר ובגדול. שוב הוא החל לצמצם אותי. שוב הלחיץ. שוב הכול שחור. מושך אותי למטה בכל הכו

היום כבר אין צורך להסביר עד כמה נשים חשובות במערך הלוחמה של כוחות הביטחון. מה שככל הנראה נתפס כיום כמובן מאליו, הצריך מאבק ממושך, אותו הובילו נשים אמיצות ופורצות דרך, לשינוי תפיסות תרבותיות עתיקות יומין. תפיסות שסברו, בין היתר, שנשים אינן מספיק חזקות פיזית ומנטלית להתמודדות שכזו. אבל מה קורה כשנשים נפצעות היום בנפשן בעקבות אירוע לחימה? בשנים האחרונות זכיתי לפגוש לא מעט נשים כאלה. מהשיחות איתן הבנתי שחלקן התמודדו עם קשיים נוספים מעבר לתגובת הטראומה עצמה. חלקן הרגישו שהן מייצגו