צמיחה ממשבר אינה רגע אחד גדול

יש לנו נטייה לאהוב רגעים גדולים

הרגע שבו הכול מתחבר.

הרגע שבו מתקבלת החלטה.

הרגע שבו אדם מבין משהו שמשנה את חייו.

גם כשאנחנו מספרים סיפורים על אנשים שעברו משבר, אנחנו מחפשים את הרגע הזה. את נקודת המפנה. את המשפט שנאמר. את ההחלטה שהתקבלה. את הבוקר שבו האדם קם והחליט שהוא יוצא מזה.

אני מכיר את הצורך הזה היטב.

גם בסיפור שלי יש רגע שקל מאוד לסמן כרגע שבו הכול השתנה.

אחרי שנים של התמודדות עם פוסט־טראומה, מצאתי את עצמי ביקב, מייצר יין בפעם הראשונה בחיי. הסתכלתי על החבית שלי והבנתי שאני מכיר את התהליך שעובר היין הרבה יותר ממה שחשבתי.

הכרתי את הרגע שבו הענבים נתלשים מהגפן ונלקחים מהמקום שבו צמחו.

הכרתי את התסיסה.

הכרתי את הלחץ.

הכרתי את הסחיטה.

ובעיקר הכרתי את המשקעים.

במשך שנים הסתכלתי על החיים שלי דרך מה שאיבדתי. ניסיתי לחזור למי שהייתי לפני שהכול השתנה. ניסיתי, במובן מסוים, לקחת את היין שכבר עבר תהליך שלם ולהפוך אותו בחזרה לענבים.

ופתאום הבנתי שאולי אני מחפש בכיוון הלא נכון.

אולי השאלה היא לא איך חוזרים להיות מי שהיינו.

אולי השאלה היא מה אפשר ליצור עם מי שאנחנו עכשיו.

זה היה רגע משמעותי מאוד עבורי.

אבל היום אני יודע לומר משהו חשוב יותר:

הרגע הזה לא שינה את החיים שלי.

הוא רק שינה את הכיוון שאליו התחלתי ללכת.

הצמיחה עצמה הגיעה אחר כך.

לא ברגע אחד גדול.

אלא באלפי רגעים קטנים.

אנחנו אוהבים סיפורים עם "לפני" ו"אחרי"

כשאנחנו מסתכלים לאחור על החיים, קל לסדר אותם כמו סיפור.

היה "לפני".

קרה משהו.

ואז הגיע "אחרי".

אבל החיים עצמם לא מתנהלים בצורה כל כך מסודרת.

גם אחרי תובנה גדולה, קמים בבוקר.

גם אחרי החלטה לשנות כיוון, מגיע יום שבו אין כוח.

גם אחרי רגע של תקווה, יכולים להגיע פחד, בלבול וחוסר אמונה.

החיים לא משתנים משום שהבנו משהו.

הם משתנים כשאנחנו מתחילים לחיות בהתאם למה שהבנו.

וזה כבר הרבה יותר קשה.

אני יכול להצביע על הרגע שבו הבנתי שאני צריך להפסיק לנסות לחזור לחיים שהיו לי. אבל אם הייתי יוצא מהיקב באותו יום וחוזר לעשות בדיוק את אותם הדברים שעשיתי קודם, כנראה ששום דבר משמעותי לא היה משתנה.

התובנה הייתה חשובה.

אבל היא הייתה רק ההתחלה.

היין לימד אותי לכבד תהליך

ואולי זו אחת הסיבות שעולם היין הצליח לגעת בי במקום שבו דברים אחרים לא הצליחו.

אי אפשר לזרז יין בכוח.

יש פעולות שצריך לבצע. יש החלטות שצריך לקבל. צריך להיות נוכחים, לשים לב, לקחת אחריות ולעבוד.

אבל יש גם דברים שפשוט דורשים זמן.

אתה לא יכול לעמוד מול חבית ולצעוק עליה שתתקדם מהר יותר.

אתה לא יכול לדלג מהכרם לבקבוק.

אי אפשר לוותר על כל מה שקורה באמצע רק מפני שאתה כבר רוצה לראות את התוצאה.

יש תהליך.

ובמשך תקופה ארוכה בחיים שלי, זה היה בדיוק הדבר שלא ידעתי לקבל.

רציתי להגיע כבר לתוצאה.

רציתי להרגיש טוב.

רציתי לחזור לתפקד.

רציתי להיות שוב האדם שהכרתי.

וכשזה לא קרה מספיק מהר, מבחינתי משהו לא עבד.

היין הציע לי אפשרות אחרת להסתכל על הדברים.

לא לשאול כל הזמן "האם כבר הגעתי?", אלא להתחיל לשאול:

מה השלב שבו אני נמצא עכשיו, ומה אני יכול לעשות בתוכו?

השאלה הזאת שינתה עבורי הרבה.

הכול מתחיל בכרם

לפני שיש יין, יש כרם.

זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל מבחינתי יש בזה משהו עמוק.

בכרם אתה עובד על משהו שאת התוצאה שלו לא תקבל היום.

אתה מגיע.

מטפל באדמה.

מטפל בגפן.

משקה כשצריך.

בודק.

מחכה.

חוזר שוב.

לפעמים אתה מסיים יום עבודה ואין שום דבר דרמטי להראות.

אין בקבוק.

אין תווית.

אין מוצר מוגמר.

יש גפן שטיפלת בה.

וזהו.

אבל דווקא החזרתיות הזאת לימדה אותי משהו על החיים אחרי משבר.

הרבה מהדברים שבונים אותנו מחדש לא מרגישים בזמן אמת כמו "צמיחה".

לפעמים צמיחה היא פשוט להגיע שוב ושוב.

לקום בבוקר ולהיות במקום שאמרת שתהיה בו.

לקחת אחריות על משהו קטן.

לעשות פעולה שאף אחד לא יכתוב עליה כתבה.

לחזור שבוע אחר כך ולעשות אותה שוב.

ועוד פעם.

ועוד פעם.

רק בדיעבד אתה מסתכל אחורה ומבין שהפעולות הקטנות האלה יצרו משהו גדול.

לא כל יום צריך להיות יום של פריצת דרך

זו אולי אחת התובנות החשובות ביותר שלקחתי איתי.

פעם חשבתי ששינוי צריך להרגיש כמו שינוי.

אם אני מתקדם, אני אמור להרגיש שאני מתקדם.

אם אני צומח, אני אמור לראות את הצמיחה.

היום אני לא חושב כך.

כמו בגפן, חלק גדול מהצמיחה שלנו מתרחש דווקא בימים שבהם לא רואים דבר מבחוץ, כשאנחנו לא מרגישים שום דבר מיוחד.

יום שבו הגעת למרות שלא היה לך חשק.

יום שבו עשית עוד פעולה קטנה.

יום שבו לקחת אחריות.

יום שבו הסכמת לנסות משהו שלא היית בטוח שתצליח בו.

יום שבו ביקשת עזרה.

יום שבו עזרת למישהו אחר.

יום שבו נשארת בתוך התהליך במקום לוותר עליו.

אין מוזיקה ברקע ברגעים האלה.

אף אחד לא מוחא כפיים.

אבל מבחינתי, דווקא שם קורים חלק מהדברים החשובים ביותר.

ואז מגיעה התסיסה

אם הכרם לימד אותי סבלנות, התסיסה לימדה אותי משהו אחר.

שינוי לא תמיד נראה יפה בזמן שהוא מתרחש.

יש שלבים בתהליך יצירת היין שבהם הכול בתנועה. חומר אחד הופך לחומר אחר. משהו משתנה. ולפעמים התהליך הזה כואב, מלוכלך, לא אסתטי.

כשהתחלתי לייצר יין, מצאתי בתהליך הזה דמיון לחלקים מסוימים בחיים שלי.

משבר מכניס הכול לתנועה.

הזהות משתנה.

מערכות יחסים משתנות.

תוכניות משתנות.

הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל העולם יכולה להשתנות.

ובתוך השלב הזה קשה מאוד לדעת איך הכול ייראה בסוף. בשלב הזה הכול יכול להיראות רע מאוד. חסר תקנה.

אני מכיר היטב את הרצון לעצור את התנועה הזאת ולחזור למוכר.

אבל היין לימד אותי שלא כל חוסר שקט הוא סימן שמשהו לא בסדר.

לפעמים משהו פשוט נמצא בתהליך של שינוי.

זה לא אומר שצריך לאהוב את זה.

זה גם לא אומר שכל שינוי מוביל בהכרח למקום טוב.

אבל למדתי לא למהר לשפוט את כל הסיפור מתוך הפרק שאני נמצא בו עכשיו.

הסחיטה והדברים שאנחנו לא בוחרים

יש שלבים בחיים שאנחנו לא בוחרים.

גם אני לא בחרתי את האירוע ששינה את החיים שלי.

לא בחרתי את הפציעה.

לא בחרתי את כל מה שהגיע אחריה.

ובמשך הרבה מאוד זמן חלק מהמאבק שלי היה מול עצם העובדה שהחיים שלי השתנו בלי שביקשתי.

יש בזה משהו שקשה להסביר למי שלא חווה שינוי חד כזה.

יום אחד יש לך תוכנית.

יש לך מושג די ברור מי אתה ולאן אתה הולך.

ואז החיים מחלקים לך קלפים חדשים.

קלפים שלא ביקשת.

במשך שנים רציתי את הקלפים הישנים בחזרה.

רק מאוחר יותר הבנתי שהשאלה החשובה היא לא האם אני אוהב את הקלפים שקיבלתי.

השאלה היא: "מה אני עושה איתם עכשיו?".

עבורי, זו אחת הנקודות שבהן מתחילה צמיחה ממשבר.

בהכרה מפוכחת בכך שיש דברים שלא אוכל לשנות – ולצדם יש עדיין דברים שכן נמצאים בידיים שלי.

ואז מגיעים המשקעים

מכל השלבים בתהליך היין, המשקעים הפכו עבורי לדימוי המשמעותי ביותר.

אחרי התסיסה, היין נרגע.

ובתחתית החבית נשארים משקעים.

כשעמדתי מול החבית ביקב, הבנתי שבמשך שנים הייתי עסוק בעיקר במשקעים של עצמי.

בכל מה שנשאר מהאירוע.

בכל מה שאבד.

בכל מה שכבר לא יכולתי לעשות כמו קודם.

בכל ההבדלים בין מי שהייתי לבין מי שהפכתי להיות.

והמשקעים היו אמיתיים.

הם לא היו המצאה.

לא הייתי צריך לשכנע את עצמי שהם לא קיימים.

אבל מעליהם היה גם משהו אחר.

היה יין.

משהו חדש נוצר.

ואני פשוט כמעט לא הסתכלתי עליו. לכן גם לא ראיתי אותו.

זו הייתה מבחינתי תובנה מטלטלת ואחת החשובות שאספתי בדרך.

פתאום הבנתי שאפשר לבלות שנים בתוך מה שנשאר בתחתית ולפספס את מה שנוצר מעליו.

לא הייתי צריך להעלים את המשקעים - רק הייתי צריך להרים את הראש.

צמיחה אינה מחיקה של מה שהיה

זו נקודה שאני חוזר אליה שוב ושוב.

כשאני מדבר על צמיחה ממשבר, אני לא מדבר על סוף הוליוודי.

אני לא חושב שהמטרה היא להגיע למקום שבו אנחנו אומרים תודה על כל מה שקרה לנו.

אני גם לא חושב שצמיחה מוחקת כאב.

לפחות אצלי היא לא עשתה את זה.

העבר שלי נשאר חלק ממני.

הדברים שקרו נשארו.

גם ההתמודדות לא נעלמה.

אבל לצד כל אלה נבנו דברים שלא היו שם קודם.

נוצרה משמעות.

נולד כיוון.

נוצרה עשייה.

נולדה הווינותרפיה.

הוקמה TERRA UMA.

נכנסו לחיים שלי אנשים שלא הייתי פוגש בדרך אחרת.

ונוצרה האפשרות לקחת משהו מתוך המסע שלי ולהעביר אותו הלאה.

אני לא צריך לבחור בין שני הסיפורים.

אני לא צריך להגיד שהכול נהדר כדי להכיר בטוב שנוצר.

ואני לא צריך להתעלם מהטוב שנוצר כדי להיות נאמן לכאב שהיה ועודנו חלק מהחיים.

שניהם יכולים להתקיים יחד.

משם נולדה הווינותרפיה

הווינותרפיה לא נולדה אצלי מתוך ספר או מחקר.

היא נולדה מתוך החוויה האישית שלי.

מתוך ההבנה שהתהליך שעברתי עם היין אפשר לי להסתכל אחרת על התהליך שאני עצמי עברתי. על הפציעה, על עצמי, על החיים.

עם הזמן התחלתי להבין שהכוח לא היה רק בדימויים.

לא רק בגפן, בתסיסה, בחבית או במשקעים.

הכוח היה גם בעשייה.

בזה שיש לאן להגיע.

בזה שמשהו מחכה לך.

בזה שיש לך אחריות.

בזה שאתה מתחיל תהליך שאין לך מושג בדיוק איך הוא יסתיים.

ובזה שבסוף יש משהו שאפשר להחזיק ביד ולומר: "אני יצרתי את זה".

בווינותרפיה, החבית האישית ביקב היא הרבה יותר ממיכל שבתוכו נמצא יין.

לפחות כך אני רואה אותה.

היא מלווה תהליך. היא מאפשרת לנו להתבונן אל תוך עצמנו.

היין שבתוכה משתנה.

האדם שמלווה אותה משתנה.

וכל שבוע נוסף בתהליך מוסיף עוד שכבה.

לא צריך להכריז בכל מפגש על שינוי.

לפעמים הוא כמעט בלתי נראה.

אבל אחרי חודשים, כשמסתכלים אחורה, אפשר לראות את המרחק.

החבית לא שואלת איך אתה מרגיש היום

יש משהו שאני אוהב מאוד בעבודה עם דבר אמיתי.

החבית לא מתרשמת מכוונות.

הכרם לא מגיב להצהרות.

היין דורש נוכחות.

צריך להגיע.

צריך לבדוק.

צריך לקבל החלטות.

צריך לעשות.

מבחינתי, זה היה משמעותי מאוד.

כי לפעמים הרבה יותר קל לדבר על החיים מאשר לחיות אותם.

הרבה יותר קל להגיד שאני רוצה שינוי מאשר להתחייב שוב ושוב לפעולות שמייצרות אותו.

היין נתן לי סיבה לעשות.

והעשייה התחילה, לאט, לשנות גם את הדרך שבה הסתכלתי על עצמי.

במקום לשאול רק מה אני מרגיש, התחלתי לראות גם מה אני עושה.

במקום למדוד את עצמי רק דרך הדברים שאני מתקשה בהם, יכולתי לראות משהו שאני מצליח ליצור.

זו לא הייתה מהפכה של יום אחד.

זו הייתה הצטברות.

יום אחד יש בקבוק

ואז, אחרי דרך ארוכה, מגיע רגע קצת מוזר.

יש בקבוק.

משהו שהיה פעם ענבים בכרם עומד עכשיו מולך כיין.

יש לו צבע.

יש לו ריח.

יש לו טעם.

יש לו אופי.

יש לו סיפור.

יש לו גם תווית.

אני חושב שיש כוח עצום ברגע הזה, דווקא מפני שהוא לא הגיע מיד.

אם הייתי מקבל את הבקבוק ביום הראשון, לא הייתה לו אותה משמעות.

הערך שלו נמצא גם בכל הדרך שעברנו עד אליו.

וזה נכון בעיניי גם לגבי החיים.

אנחנו רוצים את הבקבוק.

אנחנו רוצים לראות תוצאה.

אנחנו רוצים לדעת שהצלחנו.

אבל המשמעות נמצאת לא פחות בכל הפעמים שבהן הגענו לכרם, בכל ההחלטות הקטנות, בכל חוסר הוודאות, בכל הטעויות, בכל ההמתנה ובכל הפעמים שבהן המשכנו גם בלי לדעת איך הכול ייגמר.

ואז קורה משהו אפילו יותר מעניין

אחד הדברים היפים ביותר שאני רואה בתהליך הוא הרגע שבו משהו שהיה מאוד אישי מתחיל לצאת החוצה.

היין כבר לא נשאר בחבית.

מישהו מוזג אותו.

מישהו אחר טועם.

הסיפור מסופר.

משפחה, חברים ואנשים שלא היו חלק מהדרך פוגשים את הדבר שנוצר.

ופתאום תהליך אישי מקבל מקום בעולם.

עבורי זה חלק משמעותי מאוד מהצמיחה.

כי בשלב מסוים, השאלה יכולה להשתנות מ"מה קרה לי?" ל"מה אני יכול לעשות עם מה שקרה לי?"

זה שינוי עצום.

אני מכיר אותו מהחיים שלי.

במשך שנים הסיפור שלי היה בעיקר משהו שקרה לי.

היום הוא גם משהו שאני יכול לעשות איתו.

אני יכול לדבר.

אני יכול ליצור.

אני יכול ליזום.

אני יכול לעזור לאחרים לצאת למסע משלהם.

העבר לא השתנה.

היחסים שלי איתו השתנו.

לפעמים רואים את הצמיחה רק בדיעבד

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שמי שקורא את המילים האלה, או פוגש אותי בהרצאה, ייקח איתו, הוא זה: אל תחפש את הרגע הגדול שבו הכול ישתנה.

יכול להיות שהוא יגיע.

יכול להיות שתהיה לך תובנה שתשנה את הכיוון.

אבל אל תזלזל במה שקורה אחריה.

בפגישה שהגעת אליה.

בשיחה שקיימת.

באחריות שלקחת.

בפעם שבה ניסית שוב.

במשהו קטן שיצרת.

בפעם שבה היית שם בשביל אדם אחר.

בבוקר שבו קמת ועשית את הדבר שהתחייבת לעשות.

אלה אולי רגעים שנראים לא משמעותיים.

אבל הם מצטברים.

וכשהם מצטברים לאורך זמן, הם יכולים להפוך לחיים חדשים.

צמיחה ממשבר אינה רגע אחד גדול

היום, כשאני מסתכל אחורה, אני יכול לסמן כמה רגעים משמעותיים מאוד בדרך שלי.

אבל אני כבר לא מאמין שהם הסיפור.

הסיפור נמצא במה שקרה ביניהם.

באלפי פעולות קטנות.

באנשים שצועדים לצדי.

בכרם.

בחביות.

בטעויות.

בהצלחות.

באחריות.

ביצירה.

ביכולת לחלום שוב.

ובעיקר בהחלטה שחזרה שוב ושוב, לפעמים בלי שאפילו קראתי לה החלטה: להמשיך לנוע.

אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהב את עולם היין

תהליך ייצור היין לא מבטיח קיצורי דרך.

הוא לא מנסה לשכנע אותנו שתהליך ארוך יכול להצטמצם לרגע אחד של השראה.

הוא מזכיר לנו שיש עונות.

שיש שלבים.

שיש דברים שצריך לעשות.

ויש דברים שצריך לתת להם זמן.

ושלפעמים, בזמן שאנחנו עסוקים בעבודה היומיומית, משהו חדש כבר מתחיל להיווצר.

לא תמיד נרגיש אותו בזמן אמת.

לא תמיד נדע לקרוא לו בשם.

אבל יום אחד נוכל להסתכל לאחור ולראות שהדרך הייחודית שעברנו לא הייתה אוסף של רגעים חסרי משמעות.

היא הייתה התהליך. החיים עצמם.

במשך שנים חיפשתי את הדרך לחזור להיות מי שהייתי.

היין לימד אותי להפסיק להסתכל אחורה ולחפש את הענבים.

להרים את הראש מעל המשקעים ולהסתכל על היין הנפלא שנוצר בזכותם.